עדות אישית על אבא עם דמנציה אלצהיימר

השינויים שחלים אצל אנשים הסובלים מדמנציה – אלצהיימר

מחלת אלצהיימר היא סוג של דמנציה. כשאבא שלי התחיל לשכוח את המקום שבו הוא שם את הדברים עוד חשבתי שזה קרה. כשהו ביקש את אותם מספרי הטלפון שוב ושוב התחלתי להבין שאולי יש כאן בעיה. אבל בהתחלה רציתי להאמין, אני ואחותי שמדובר בבן אדם שרק מתבגר. לא יותר מזה. עם כל חודש שעובר, זה נראה יותר גרוע. הבנתי שיש בעיה .  הנה מה שהוא התחיל לעשות.

הוא התחיל להסתיר כסף, מפתחות או את הארנק שלו. מילא הוא הסתיר אותם הוא שכח היכן הוא שם אותם.
הוא היה לא רגוע, כאילו שכל העול של העולם מונח על כתפיו.
הוא הניח סיר על הכיריים ושכח אותם.
הוא התעקש לשים את החגורה שלו כמה פהעמים ביום. הסיר אותה וחגר אותה מחדש.
הוא האשים אותנו בהרבה דברים- שהמפתחות נעלמו, שמישהו לקח לו בגד, שלא התקשרנו. למרות שכל זה לא היה נכון.
הוא הרים את השלט של הטלויזיה כשהטלפון צילצל. בתחילה זה היה מצחיק אבל אחר כך כבר לא.
הוא לא הצליח להפעיל את המיקרוגל.והאשים שהמכונות והמכשירים היום הרבה יותר מתוחכמים, מסובכים ולא יעילים.
הוא לא הצליח לכתוב המחאות והאשים את העינים שלו- שהוא לא רואה טוב, שהמשקיים אבדו, שהעינייים שלו דומעות.
הוא פיתח אובססיה לספירת כסף. בדק אם הכמים נשארו כפי שהם, אם מישהו לקח או החסר ממנו ונראה שתמיד טעה בספירה.
הוא לא זכר מה אכל אתול ולא פעם אפלו שכח אם אכל או לא. נראה שהרעב הוא לא המדד שלו לאכילה.
הוא לא זכר היכן החנה את הרכב. כבר קרה שחיפשנו אחרי הרכב שלו בחניון .

אני חושב שזה חשוב לכל בן משפחה להיו מודע לסימנים של דמנציה. לא תמיד חייבים ללכת אל פסיכוגריאטר בשביל זה . הרבה פעמים הסימנים הם שם. רק צריך לקלוט אותם. אחותי לא סמכה על אבינו כשהוא התחיל לאבד את הדרך, גם אני לא יכולתי לסמוך עליו כי הוא נהג לשכוח את דלת הרכב פתוחה ולא חגר חגורת בטיחות.
מאדם מסודר מאוד הוא הפך למישהו שהולך עם תיק לכל מום. זה היה התיק המוכר שלו שכולנו ידעתו והכרנו אותו. התיק היה עשוי מעור ישן ודהוי אבל לאחר שאושפז , באחד הפעמים התברר שהמזוודה שלו הכילה חפצים מיותרים, אפילו…זבל.ספרים ישנים, חשובנות טלפון משולמים ולא משולמים ואפילו מכשירי חשמל.

דמנציה ואלצהיימר יכולים להיו מצבים אכזריים כי אנחנו ראינו שהם משנים את האישיות של אבא שלנו. מאדם עשיר בעולמו הפנימי, סקרן וידען הפך להיות לעקשן וחשדן ושכחן. נאלתי לקחת אחריות ולהחליט עבורו בהרבה נושאים. החלטתי שהוא לא יוכל לנהוג. לקחתי ממנו את המפתחות של הרכב אמא שלי חשבה שאני מגזים אבל עמדתי על זה.לאחר שהגענו אל פסיכוגריאטר הבנתי שהתהליך היה כנראה שנים רבות. הבנתי שעכשיו מחכה לנו משימה חדשה. להיות איתו, לעזור לו, להיות לו לילדים שכל כך קיווה שנהיה וכך חינך אותנו.

פורסם בקטגוריה דמנציה, חוות דעת פסיכיאטרית. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.